<h1>ספר השולחן הלכ' תענית שער רביעי</h1>
<h2>דף יג.</h2>
ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ובלילה מקנח פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה, ולמחר מעבירה על פניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם. ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה והרי זה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, שכל רחיצת מצוה מותרת, ונטילת ידים לתפלה מצוה היא. ואם להקביל פני רבו עובר במים עד צווארו כמו שמפורש במסכת יומא [ע"ז ע"ב] להקביל פני שכינה לא כל שכן. היו ידיו מטונפות שלא בשעת תפלה, רוחץ כדרכו ומברך בשעת קינוח, כמו שאמרו [שם] אם היה מלוכלך בטיט או צואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, ובירושלמי [יומא פ"ח ה"א] בתשעה באב מרחיץ את ידיו ומעבירן על פניו. ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחוץ במים רוחץ ומעבירו כדרכו. וכן כתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל. והרב רבינו משה בר מימון ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא אומר המעביר חבלי שינה מעיני, ואינו (ו)נכון.
<h2>דף כו.</h2>
ארבעה צומות מפורשין בקבלה צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי. צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי, וארעו בו חמשה דברים, נשתברו הלוחות ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. צום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי. וחמשה דברים ארעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה. ונלכדה ביתר שהיתה עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול, ודמו כל ישראל וכל החכמים שהוא מלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש. צום השביעי זה צום שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי, ובו נהרג גדליה בן אחיקם, וכבתה גחלת ישראל הנשארת וסיבב גלותן. צום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי, ובו סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. ימים אלו כל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם. ומה שאמרו רבותינו [ר"ה י"ח ע"ב] בזמן שיש שמד צום אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, רוצה לומר אם רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות. ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלוה עליהם, ואסור ליחיד לפרוץ גדרן. וכל שכן בדורות אלו שהרי בעוונותינו יש שמד ואין שלום, לפיכך הכל חייבין להתענות מפני תקנת נביאים. כתב הרב רבי משה בר (מימון) [נחמן] ז"ל שארבעה תעניות אלו כולן תענית צבור הן לכל החומרות וכתשעה באב, שכלן כאחד תקנום, אלא שרצו ונהגו להתענות בהם ולא רצו בחומרות אלו. וכן נהגו בשלשה עשר באדר להתענות, זכר לתענית שהתענו בימי המן הרשע, שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואע"פ שאותם התעניות היו בניסן, לא רצו להתענות בניסן, לפי שבו נגאלו ישראל, וקבעו התענית בשלשה עשר באדר, מפני שאף בימי מרדכי ואסתר קבלו להתענות בשלשה עשר באדר, מפני שהיו עומדים על נפשם, וכן פירש רבינו יעקב ז"ל. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל. ולא מצינו במקום אחר סמך לתענית הזה לא מקרא ולא בתלמוד. ומפני זה כשחל שלשה עשר באדר להיות בשבת, מקדימין ומתענין בחמישי, מפני כבוד השבת. אבל אחד מן הצומות האלו המפורשים בכתוב שחל להיות בשבת, דוחין אותו לאחר השבת. חל להיות בערב שבת, מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה ויחל משה, ובכלן אוכלין ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.
כל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידין להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר, כי כה אמר יי' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.
<h2>דף כו:</h2>
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט ובסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מצויירת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבין אותו לקלוף הכותלים. וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחין מחסר ממנו דבר מועט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות להיות שם. וכשהאשה עושה תכשיטיה, משיירת אחת ממיני התכשיט שנוהגות בהן, כדי שלא יהיה התכשיט שלם. וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפלין. וכל הדברים האלו כדי לזכור ירושלים, שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר ומשמיעי קול של שיר אסורין לשמח בהן ואסור לשמען מפני החרבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין יימר שכר לשותיו. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות וכיוצא בהן על היין. ואחר כך גזרו על עטרות חתנים, שלא יניח החתן בראשו כלל, שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה, וכן גזרו על עטרות של כלה אם היו של כסף או של זהב, אבל של גדיל מותרות לכלה.
משנכנס אב ממעטין בשמחה. ותניא בפרק החולץ, קודם לזמן הזה כלומר מראש חודש ועד התענית העם ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן ומלבנות ומלנטוע. ירושלמי הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה, סותרו ובונהו. ואותן ציורין שעושין בכותלי הבית, הרי הן כבנין של שמחה ואסורין. ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. מארסין משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה. אבל אין נושאין, משום דנשואין בלא סעודה איכא שמחה והתם אמר שמואל אפילו בתשעה באב עצמו מארסין שלא יבא אחר ויקדימנו ברחמים.
שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ ואפילו כלי פשתן שאין בהם משום גיהוץ אסור ללובשן עד התענית. כבוס זה האסור בשבת [ש]קודם תשעה באב לא סוף דבר במכובסין עכשיו, אלא אפילו במכובסין קודם לכן אסור ללבשן. ולא לבישה בלבד, אלא בין ללבוש בין להציע מלמטה בין באיש בין באשה, ואפילו במטפחות הידים והשלחן, הכל אסור, שהרי אמרו בגמרא [כ"ט ע"ב] דבטלי לגמרי קצרי דבי רב, והם הכובסים שמכבסין הבגדים. כשאסרו לכבס ולהניח, לא אסרו אלא בכבוס ארץ ישראל שהיו בקיאים הרבה בלבונו, אבל בכבוס שלנו מותר לכבס ולהניח, שמלאכת ארעי הוא. גיהוץ בבגדי צמר אסור בין בחדשים בין בישנים בין בלבנים בין בצבועים, ואפילו גיהוץ שלנו ואפילו להניח. כשאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ לא אמרו אלא בישנים, אבל בחדשים אפילו כלי פשתן יש בהם משום גיהוץ כמו שמצינו גבי אבל, וכן כתב הרב רבי משה בר מימון ז"ל. והתספורת שאסרו בשבת זו גם כן דינו כדין אבל, אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו. ובזקן כל שמעכב אכילה מותר. נהגו ברוב מקומות ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו, ויש שנהגו לבטל השחיטה מראש חדש ועד התענית. ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו, ואסור לשנות מנהג אבות.
אסור לאכול שני תבשילין בסעודה המפסיק בה, ופירש רבינו האיי ז"ל כגון אורז ועדשים שהם שני מינין. ורש"י ז"ל גם כן החמיר ואמר כגון דג וביצה שעליו, אע"פ שנראה כמאכל אחד ותבשיל אחד, מאחר שנקראו שני תבשילין לבית שמאי, שמצריכין שני תבשילין במסכת ביצה, אי נמי כגון תבשיל עם בשר מליח. ובלבד ששני התבשילין בדברים שאינן נאכלים כשהם חיים, אבל דברים שהם נאכלים כשהם חיים כגבינה וכיוצא בה אינו קרוי שני תבשילין. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל מחמיר בה, והחמיר עוד לאסור שני מינין אפילו בקדרה אחת. אבל הרב רבי משה בר נחמן ז"ל כתב דכל שני מיני קדרה או שני מיני אלפס וכיוצא בהן אסורין, והם שני מינין בתלמוד, כי זה דרך כבוד, ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד. אבל בקדירה אחת אפילו שני מינין תבשיל אחד הוא. ואין למדין מעירובי תבשילין, דקולא בעלמא הוא לעשותן כשני תבשילין, לפי שאינו אלא להיכירא בעלמא ובכל שני שמות סגיא, אבל לענין תשעה באב עד דאיכא תרי עניני. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, וקדרה וצלי אסור ואפילו שניהם ממין אחד לפי שהוא דרך כבוד. ומיני ירקות ומיני פירות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין, ואפילו במינין הרבה.
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה, אבל שותה יין מגתו תוך שלשה ימים, ואוכל בשר מליח ששהה במלחו שני ימים ולילה אחד. בד"א, כשאכל ערב תשעה באב לאחר חצות, אבל אם סעד קודם חצות אע"פ שהוא מפסיק באותה סעודה אוכל בשר ושותה יין. והרב רבי משה בר (מימון) [נחמן] ז"ל כתב מסתברא, סעודה המפסיק בה, כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות, אע"פ שדעתו עוד לאכול עראי. ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו. וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום. חל להיות בערב שבת מתענין בו כשאר ימים. וכתב רב אחא משבחא ז"ל שלא הותר ערב שבת אלא תענית שהוא צורך היום כתשעה באב ותענית גשמים ותענית חלום. אבל לכתחלה אין גוזרין בו תענית מפני כבוד השבת, הילכך שלשה עשר באדר שחל להיות בשבת מקדימין התענית (ב)[ל]יום חמישי. זו היא מדת כל אדם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה ושורה במים ויושב לו בין תנור וכירים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובבכיה ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה. וכתב הרב רבי משה בר מימון ז"ל ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.
<h2>דף ל.</h2>
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות כל היום תשעה באב כמו יום הכפורים. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבע קטנה במים. ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואמרינן בגמרא [תענית ל' ע"א] שמשעה שהוא אסור לאכול בשר ולשתות יין, זו היא סעודה המפסיק בה שקבל עליו קצת אבלות, אסור לרחוץ, ואע"פ שעדיין לא חל תשעה באב, לפי שהנאת רחיצה הנאה של אחר שעה היא, ונראה כרוחץ לתשעה באב, ולפיכך אסור. אבל בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ובשאר מיני אבלות, אינו נוהג אלא משתחשך. ואע"פ שאין זה דעת הרי"ף ז"ל כך ראוי להורות.
כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בתשעה באב, והוא הדין לעטיפת הראש. ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, שהקריעה אינה מכלל מצות עשה הנוהגות באבל, כדאמרינן התם, אבילות לחוד וקריעה לחוד. ואע"פ שיש במסכת סופרים והקורע בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת. ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשינו. ומספידין וקורעין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין את מקומן, כלומר שעושין אותו כשבת השנייה של אבילות. ויש שיורדים מספסליהם ומתפלשין באפר. כל אלו מנהגות הם וכך היו נוהגים שאחד קורא קינות וכלן שומעין כדרך שעושין במגלת אסתר, וכשם שמברכין על מקרא מגלה, כך היו מברכין ברוך דיין האמת, והכל כפי שנהגו. אבל מדין התלמוד אין לנו שנוי מקום וישיבת קרקע בתשעה באב כלל, קל וחומר מכפיית המטה.
כתב רבינו משה ז"ל מסתברא שחייב במצות תפלין, שהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, מאחר שלא נאסר בהם אלא יום אחד ראשון של אבלות אין תשעה באב חמור מיום שני של אבל. ובברייתא שאמרו כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, לא אמרו כן אלא באותן חמש שמפרש והולך, שהם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה. תדע שהרי הוא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, לפי שאבל גם כן שאין לו מה יאכל עושה לאחר שלשה ימים בצנעה בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום משיב גם כן, שכן באבלות לאחר שלשה משיב שלום לכל אדם. ירושלמי תניא אבל ומנודה שהיו באין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבאו לעיר חולצין. וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור.
<h2>דף ל:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים בו. אמרו חכמים כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. תלמידי חכמים אין נותנין שלום זה לזה, אלא יושבין דוים ונאנחים כאבלים, עם הארץ שנתן להם שלום מחזירין לו בשפה רפה ובכובד ראש, ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות, אבל קורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות של בית רבן בטלין בו.
